המודל העסקי המרכזי באינטרנט מהקמתו ועד היום הוא פרסום

אבל פרסום לא מכסה על כל ההוצאות
דוגמא הבולטת, תעשיית העיתונות, שנמצאת זה שנים רבות בדילמה מול הכנסות הולכות ופוחתות. כתוצאה, החליט הניו יורק טיימס שהוא "מאתגר" את מודל ההכנסות מפרסום ומתחיל לגבות כסף מהמשתמשים עבור המוצר שלו. הניו יורק טיימס הוא לא הראשון – קדם לו ה"וול סטריט ג'ורנל" – אבל על האחרון המנויים לרוב מחייבים את מקום העבודה, ובטיימס, הכסף יוצא מהכיס האישי של הצרכן.

המעניין ביותר במהלך של הטיימס הוא השיטה בה הטיימס מיישם את המודל העסקי החדש – במודל שמבוסס על אפליית מחירים. המושג "אפליית מחירים" מתאר מצב בו מוצר/שירות דומה נמכר במחיר שונה. לאפליית מחירים שלוש "דרגות", כשהדרגה השלישית מעידה על אפלייה בין קבוצות אוכלוסייה (לדוגמא, הנחות לסטודנטים או המצב בו שופרסל מוכרת את אותו מוצר בתתי מותגים שונים; שופר סל, שופר סל ישיר, וכד' היות והיא יודעת שהאוכלוסייה העירונית יכולה לשלם יותר), הדרגה השנייה מעידה על הנחת כמות, והדרגה הראשונה מעידה על היכולת לשווק לכל צרכן בודד במחיר המקסימלי אותו הוא מוכן לשלם (לדוגמא ענף השכרות הרכב, בו יש מספר רב של רמות רכב ומחירים שונים בתאם לעונה, לאזור ההשכרה, לתקופת הזמן וכו').

באפליית מחירים מסוג זה, אפליית מחירים מדרגה שלישית, החברה (הטיימס) מנסה לגבות מכל קבוצת צרכנים את המקסימום שהם מוכנים לשלם עבור המוצר, כאשר האתגר הוא לזהות ולמקסם את המוכנות לתשלום השונה אצל כל קבוצת צרכנים. במודל המנויים החדש של הטיימס ישנה גישה חופשית לעד 20 מאמרים בחודש כמו גם לעמוד הבית ולחלקים שונים בעיתון; בנוסף, מנוי "נייר" הינו מנוי דיגיטלי. למנוי דיגיטלי, לטיימס מספר חבילות במחירים שונים; מנוי חבילת אינטרנט+פלאפון, מנוי אינטרנט+טאבלט ומנוי דיגיטלי מלא, במחירים שונים. הטיימס אינו מנסה להיות זול. במנוי הדיגיטלי המלא, צפוי מנוי טיימס לשלם כ-385 דולר לשנה, מול כ-145 דולר ל"אקונומיסט" או כ-200 דולר ל"וול סטריט ז'ורנל".

מטרת הטיימס לפנות לקהל רחב ככל שניתן, כשכל צרכן משלם לפי צרכיו ורצונותיו. מה שמעניין עוד יותר הוא במהלך ובניסיון של הטיימס להגדיר אפליית מחירים בצורה מושלמת, היא העובדה שלמרות שהושקעו כ-40 מיליון דולר בפיתוח – ישנם חורים באבטחה. כלומר, אם צרכן רוצה, הוא מסוגל להגיע לתוכן העיתון גם ללא מנוי. זהו מהלך מכוון, שנועד לבדוק את רמת המוכנות לתשלום של אנשים. כך למשל, ניקוי ה-cache או החלפת הדפדפן מאפסת את מגבלת 20 המאמרים, קישור מטוויטר מוביל תמיד לתוכן הרלוונטי, העתקת קוד תוכנה מסוים שנמצא באינטרנט מאפשרת לעקוף את המנוי לחלוטין וישנן עוד דרכים נוספות לעקוף את התשלום. כל זה נעשה בכוונה – על מנת למקסם את אפליית המחירים. הטיימס יוצא מנקודת הנחה שיש אנשים שמוכנים לשלם עבור המוצר שהוא מציע; על אלו שלא מוכנים לשלם הטיימס מרוויח מפרסומות.

למהלך של הטיימס משמעות מעבר לענף העיתונות והוא כחלוץ לפני המחנה – תפיסתית, מהרגע שבו ירגישו אנשים שזה "הוגן" לשלם עבור מוצרים ושירותים באינטרנט – יחלו אתרים אחרים רבים לגבות תשלום גם כן. אם כן, המהלך של הטיימס עשוי להגדיר מחדש את יחסי הכוחות בין צרכנים לספקי מוצרים ושירותים באינטרנט.

ומה לגבי רווחי העיתון? מבין 30 מיליון המשתמשים הייחודיים החודשיים (monthly unique), אם 3%, קרי מיליון איש, יעשו מנוי העיתון ירשם רווח בשורה התחתונה.

לפני שבועיים, שלושה שבועות לאחר השקת תוכנית המנויים הדיגיטלית, פרסם הטיימס דו"ח רבעוני. הטיימס מדווח על ירידה בהכנסות של 3.6% ל-566.5$ מיליון, ועל יותר מ-100,000 מנויים דיגיטליים. ההפסדים אגב, מיוחסים כולם לירידה בפרסום בעיתונות הכתובה. יהיה מאוד מעניין לעקוב אחרי הטיימס ולראות האם האינטרנט משתנה לנגד עינינו כבר היום, או שייקח לשינוי עוד כמה שנים.